לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

בית המקדש בירושלים כמכונת אנרגיה

לפי התיאורים קירות הדביר והתקרה היו עשויים מעץ ארז והרצפה מעץ ברוש, והכל מצופה בזהב. עץ הארז הוא עץ גבוה מבחינה אנרגטית, עץ הברוש נמוך יחסית, ולכן שילוב של רצפת ברוש וקירות ארז גורם לאנרגיה הנמוכה להתנקז ברצפה והוא משמש כעין ניקוז לאנרגיות שליליות וכאמצעי לשמירת אטמוספרה "קדושה". אנחנו יודעים שארון הקודש ששכן בקודש הקודשים היה טעון אנרגטית, הוא ייצר שדה אלקטרו מגנטי סביבו שנראה כמו ענן ביום ואור בלילה (כך לפחות על פי תיאורי מסעות ישראל במדבר) . מי שהיה נוגע בטעות בארון הקודש היה מת, כמו שקרה בימי השופטים לעוזה ואחרים, עד כדי כך האנרגיה שבארון הקודש הייתה חזקה. מבנה המקדש והדביר חיזקו את השדה של הארון.


לפני הדביר היה את ההיכל ובו שלושה חפצים: מזבח קטורת, מנורה עם שבעה קנים, ושולחן הפנים שעליו הונחה מנחת לחם. החפצים השונים ודרך סידורם נועדו ליצור השפעה אנרגטית. אנרגיה בכדי שתוכל לעבוד צריכה שיהיה לה שלושה חלקים, שלושה ווקטורים: ווקטור פוזיטיבי, שאותו ייצר מזבח הקטורת שהוא טוען באופיו. ווקטור נגטיבי, שאותו ייצר שולחן הפנים שנועד, דרך הלחם, לקלוט את ההשפעות השליליות, לנקות, ואז... כשהחליפו את הלחם, הוציאו את ההשפעות השליליות החוצה. ווקטור נטרלי שהיה המנורה. (דרך נוספת להסתכל על זה היא שהמנורה היא הווקטור הפוזיטיבי, הטוען, ואילו המזבח קטורת הוא הווקטור הניטרלי, הקשר הישיר לאלוהים, שמתעלה מעל המישור הארצי הרגיל).

העיקרון של הווקטור השלילי היה אותו עקרון שהיהודים השתמשו בו במקרים של שעיר לעזאזל, או תשליך, למצוא משהוא שיוכל לאסוף אליו את ההשפעות השליליות ואז להיפטר ממנו.
הווקטור השלישי, הניטרלי, נוצר, כאמור, על ידי המנורה בעלת שבעת הקנים, שייצגה, אולי, את הסדר הטבעי של הדברים, שהרי הכל בעולם מתחלק לשבע, כך לפחות האמינו הקדמונים. יש שבעה צבעים בקשת, 7 חלקים של האור, את העולם בראו ב7 ימים, ויש 7 רמות לאסטרא לייט, לחיים האנרגטיים של כדור הארץ, או אם תרצו ישנם 7 רקיעים שבהם קיימת, גם, ירושלים של מעלה.
ובכן, בדביר היה את ארון הקודש, שהיה טעון אנרגטית, בהיכל היו שלושה חפצים שיצרו מכניזם אנרגטי ביניהם, ומחוץ להיכל היה את האולם. בכניסה לאולם, המעטפה השנייה מסביב לדביר (הראשונה היא ההיכל) היו שני עמודים – בועז ויכין, שגם להם היה כנראה איזה שהוא תפקיד אנרגטי.

 

 

 

לסיכום: בית המקדש, לפי השערתנו, עיקרו בכך שהיה מקום משכנה של השכינה – ישות אלקטרו מגנטית, אותו ענן או עמוד אש שהלך לפני בני ישראל במדבר.

בית המקדש נבנה,כאמור, במתכונת של מקדשים עתיקים במצרים ובמקומות אחרים, לפי צורת בנייה שבה נשתמר ידע עתיק של מדע היודע כיצד בעזרת מיקום נכון, פרופורציות ושימוש בחומרים ניתן להגדיל, להוסיף ולשנות השפעה אנרגטית של מקום, ולעגן חיים של ישויות אלוהיות על פני האדמה.
השכינה אמורה הייתה לשמור על בני ישראל, להדריך אותם ולהגן על הארץ מאויבים, אך לשם כך לא מספיק היה לבנות לה בית, אלא היה צריך גם לשמור את חוקותיה, או במילים אחרות לשמור על סטנדרטים בסיסיים מסוימים.

החוזה הבסיסי בן אלוהי ישראל שיוצג על ידי השכינה לבן עם ישראל היה כזה: אתם תשמרו את חוקותיי ואני אשמור עליכם. וכנגד אי קיום החוזה הזה התריעו ודיברו הנביאים כל הזמן.
תפקיד המקדש בכל זה היה לעזור לפעולתה האנרגטית של השכינה, להעצים אותה, ולהוות בית לכל מי שירצה, מישראל, להיטען על ידה. זה היה תפקידם של העליות לרגל – להיטען שלוש פעמים בשנה על ידי מה שחי בהר הבית. נוצר משולש השפעה בן ישות אלקטרומגנטית – אלוהים – שכינה, לבין מקום – המקדש, ולבין אנשים – עם ישראל.
בתוך המשולש הזה התפקיד המכריע ביותר ניתן לאנשים דווקא. בדרך התנהגותם הם קבעו את אפשרות המשך קיומה של העסקה המשולשת, וכשאלו לא עמדו בחלקם בברית (או בעסקה – אם תרצו), עזבה השכינה את הארץ, הנבואה פסקה, נסים הפסיקו לקרות, ובית המקדש נחרב.

 

שני אלוהים
לפי המיסטיקנים בחלק גדול של המסורות לאלוהים יש שני פנים ולא רק פן אחד. שני הפנים הם הפן הזכרי והפן הנקבי, זאת אומרת שיש אלוהים גבר ואלוהים אישה וזאת לפי ההגיון הבא: האלוהים הראשוני הוא בלתי נתפש, אלא שהוא יצר את הבריאה, והבריאה היא האלוהים השני שדרכו הכל נוצר. זאת אומרת שהאלוהים השולט כאן, במקום שלנו, הוא האלוהים הנקבי ( ולכן לאישה מעמד רוחני גבוה יותר משל הגבר בכדור הארץ), ואילו האלוהים שנמצא מעבר לאלוהים הזה הוא באופיו אלוהים זכרי. לא באישיותו, כי אין לו דבר כזה, אלא באופן הפעולה שלו, המגיח, היוצר. אך הוא לא יכול להתקיים מבלי האלוהים הנקבי שהוא תהליך הבריאה
.
ביהדות החלוקה היא בין האור הראשוני והספירות, הכלים שדרכם האור הזה נשבר. חייב להיות תווך כלשהו בין האלוהים לבין הארץ ותווך זה הוא תהליך הבריאה, האלוהים הנקבי, תרצו אפשר לקרוא לו גם השכינה או מארח.

בקבלה האלוהות הזכרית מיוצגת על ידי ספירת יסוד, ואילו האלוהות הזכרית מיוצגת על ידי ספירת המלכות שמתחתיה, מעשה האלוהות הוא זיווג והפריה של ספרת מלכות על ידי ספירת יסוד, השפע האלוהי זורם מיסוד למלכות.
בירושלים, בבית המקדש, התרחש, לפי אחת התיאוריות, זיווג, מפגש, בין האלוהים הזכרי לאלוהים הנקבי, בין האלוהים לבין השכינה, ודבר זה קרה בצורה הבאה: במקדש בירושלים שכנה השכינה, אותה אלוהית נקבית שקשרה את גורלה בגורל עם ישראל. מקום מושבה היה בתוך קודש הקודשים, ככתוב: "וימלא הענן את הבית".

בית המקדש היה מכוון על ציר מזרח מערב כשקודש הקודשים במערבו. בזמן זריחת השמש מעל הר הזיתים היו פותחים את דלתות ההיכל ואת דלתות הדביר וקרן שמש ראשונה הייתה מפלחת את החשיכה וחודרת אל תוך האפילה של קודש הקודשים. דבר זה שהיה, לפי ההגיון, מתרחש רק פעמיים בשנה, בימי השוויון, ביטא את הזיווג של העיקרון הזכרי המבוטא על ידי קרני השמש, והעיקרון הנקבי שמבוטא על ידי השכינה השוכנת בדביר.
דבר זה, פעולה זו של זיווג, התבטאה גם על ידי דמויות וציורי הכרובים שבקודש הקודשים. לפי דברי האגדה, מבין שני הכרובים שהיו על ארון הברית בקודש הקודשים אחד היה גבר ואחד אישה.

 

''אמר רב קטינא בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה ואומרים להן ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה''. (בבלי מסכת יומא נ''ד ע''א)

 

 


על־פי מסורת זו, הכרובים תוארו כמי שעוסקים בקודש הקודשים, במקומם מעל לארון הקודש, בהתניית אהבים. ואולי זאת הייתה הסיבה לכך שרק לכוהן הגדול מותר היה לראותם.
''
אמר ריש־לקיש בשעה שנכנסו נכרים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו''. (שם, ע''ב)

גם אם התיאוריה בעניין זריחת השמש לא נכונה, עדיין המקדש בירושלים שימש מקום מושבה של השכינה שנחשבה כעין מתווכת בין עם ישראל לבין האל. השכינה מתוארת ומתייחסים אליה בתור אישה, בעוד שהאל יש לו דימוי זכרי. מכאן שיש כאן שתי ישויות אלוהיות: האחת נשית וקשורה יותר לאדמה, ולכן מסוגלת להתגורר בבית. והשנייה זכרית וקשורה יותר לשמיים.
השלטון על פני הארץ נתון יותר בידי הישות הנקבית שרק דרכה ניתן להגיע לישות הזכרית העליונה. בתיאוריה הזכר אולי גבוה יותר, אך במעשה הרי זו היא האישה. הדרך לאלוהים היא דרך היסוד הנקבי כפי שמציין הארי בכתביו.

 

תפישה זו של שני אלוהיות, הקשורות ושזורות זו בזו, חוצה דתות וגבולות. היא הופיעה בצורה קצת מעוותת בתנועה הגנוסטית שנפוצה הייתה ברחבי הים התיכון והמזרח התיכון במאות הראשונות לספירה: לפי הגנוסטים, מאד בפשטנות, האלוהים השולט כאן על פני האדמה ("יהוה" של היהודים), איננו אלוהים האמיתי, אלא הוא אלוהים משני, אלוהים של הבריאה, שמבחינתם נחשב לשטן. העולם נתון לשלטונו של האלוהים המשני, של השטן, אולם מעליו יש אלוהים גבוה יותר, שלא ניתן להגיע אליו, והוא הוא האלוהים האמיתי. הוא יצר את הבריאה, אלא שהבריאה לא הלכה בדרכו.
האידיאה הראשונית שנוצרה לאחר האלוהים נחשבה בתנועות המיסטיות לאלת החוכמה – סופיה (בעיקר אצל היוונים והרומאים). היא קיימת ביחד עם האל, היא הדרך להכיר את מהותו, וממנה כל העולם נוצר. תפישה זו הביאה להקמת בניינים, שהם גם כנסיות מצד אחד וגם מקדשים מהצד השני, המוקדשים לאלת החוכמה, בניינים כמו האגיה סופיה באיסטנבול .תכונתה של האגיה סופיה, לפחות לפי התרשמות המחבר, היא שהבניין הוא מופשט אך נושא בחובו סימטרייה ופרופורציות מקודשות, אידיאות ורעיונות באבן.


בקבלה מופיעה החוכמה כאידיאה הראשונית: הספירות הראשונות, הגבוהות יותר הם כתר, חוכמה ובינה. כתר הנו תכונה של דבר עליון, ולכן האידיאה הראשונית למעשה היא החוכמה, ולאחריה בינה הקשורה לחוכמה. רק לאחר מכן באים כל שאר האידיאות: דין, חסד, גבורה, תפארת, ואחרים... וכאן אנו סוגרים מעגל בקשר לבית המקדש: שהרי אמרנו שהתכונה החשובה ביותר לבניית בית המקדש הייתה חוכמה, שהרי שלמה היה החכם באדם. חירם אביף – בונה הכלים במקדש היה מלא ב"חוכמה בינה ודעת". בצלאל בונה כלי המשכן היה מלא גם הוא "חוכמה בינה ודעת". חוכמה קשורה, כאמור, לאידיאה הראשונית, היוצרת, לבריאה, ולכן גם לאלוהות הנשית, למרות שמבחינת מהותה בתוך מערכת הספירות היא פן גברי שהצד הנשי שלו שהולך ביחד אתו זה בינה. עניין זה מחזק את ההנחה שהמקדש היה מקום למשכן אלוהות שמתווכת בין אלוהים הגדול יותר לבין ישראל, אלוהות זו נקראה שכינה.

יחד עם זאת, צריך להבין שמעבר למדרג כביכול יש לנו שני הופעות של אותו אלוהים: הופעה נשית הקשורה לכדור הארץ שהוא נשי באופיו, והופעה גברית שמיוצגת, אולי, על ידי השמש. האלוהים הוא אחד... זה נכון, אך באותו הזמן הוא גם שניים. שניים שהם אחד, ולא שלושה שהם אחד כפי שדרשו הנוצרים.

 

עוד על המקדש בירושלים: פירושו של הרב הירש.

הבניין נמסר לבוניו "כמו שהוא" - ללא יכולת לשנות, לתקן או להוסיף. איך אפשר לשנות תכנית שאין מבינים את סודותיה? ובכל זאת פירושים שונים ניסו לפרש את המשמעות של עבודת הקודש, ושל כלי הקודש. אחד מהם, הוא פירושו של רבי שמשון רפאל הירש, בספרו "אגרות צפון".
ההנחה הבסיסית של הרב הירש היא, כי עבודת הקורבנות ועבודת המקדש הן פעולות זרות, ועל כן הן חייבות להיות סמל. והוא מפרש את מבנה הבית בדרך סמלית. וזה פירושו:
המקדש הוא משכן התורה, והוא מרכז עם ישראל, ומקדש חייו. הארון מסמל את התורה משמים, שהרי בו הלוחות. כדי לקיים את התורה יש צורך בגוף וברוח - ושני אלה מסומלים בשלחן ובמנורה. השולחן - עליו לחם הפנים, מציין את הגוף והמנורה, בה האור, מסמלת את הרוח. האדם חייב לעזוב את התשוקה ואת רדיפת ההנאות, וזאת מסמלת הקרבת החלב - שהוא חלקי השומן בגוף הבהמה. עלינו להקדיש את חיינו, רוחנו, וכל אישיותנו לעבודת הבורא, ואלה מסומלים בזריקת הדם, הקטרת הקטורת והקרבת קרבן העולה על המזבח.

מטרת חיי האדם היא לקדש את חייו על פי התורה, ולהגיע לטוהרת החיים, הקורבנות הם למען מטרה זו וכן לכפרה במקרה שעזב את התורה. שני אלה מסומלים בקורבנות העולה, האשם והחטאת. הם מסמלים את המסירות המלאה, ואת החזרה אל הקדושה.

 

 

 

המשמעות הדתית של בית המקדש בירושלים – בנימין אופנהיימר.

במקום האוטופיה של הנהגה אלוהית ישירה, שהייתה המסגרת הרעיונית להופעתם של השופטים הכריזמטיים, באה הנהגת מלך בשר ודם, אשר השכיל למקד בידיו את העוצמה הצבאית של כלל שבטי ישראל ולשמור על רצף השלטון ויציבותו.
לפי המקרא, אוהל מועד היה המרכז הרוחני של מחנה ישראל במדבר. שם היה ארון העדות, עליו הכפורת ובו שני לוחות העדות, הם לוחות הברית: על הכפורת ניצבו שני כרובי זהב פורשי כנפיים. משם דיבר ה אל משה כנאמר: ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות – שמות כב', כה'. במדבר ז', פט'.
ביום גמר מלאכת המשכן כיסה אותו ענן הקטורת "וכבוד ה מלא את המשכן, ולא יכל משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן, וכבוד ה מלא את המשכן – שמות מ. לד, לה. שמות כט', מג', מו'.
בתחילה דחה אלוהים את תוכניתו של דויד לבנות בית אלוהים, כלומר מקדש קבוע ועומד: כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה, ואהיה מתהלך באהל ובמשכןשמואל ב', ז',ו'.


הקורבנות.
יש הנהגה אלוהית ישירה.
לפי ויקרא יז' כל שחיטה, אפילו לצורך אוכל נפש בלבד, היא שחיטת קודשים, וחייבים לעשות אותה פתח אוהל מועד. ויקרא יז', ד'.
חל איסור גמור לשחוט במקום אחר מהטעם: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם". ויקרא יז', ו'.
שעירים הם שדי המדבר, והיה פולחן קדום להם, דבר זה בא אולי לידי ביטוי בקוביות הגינים בפטרה... מכאן גם שעיר לעזאזל ביום כיפור שבא להגיד ששעיר זה לא שד אלא בסך הכל בעל חיים שבא לכפר על עוונות ישראל.
אחרי כיבוש הארץ בטל הפחד מפולחן זה וספר דברים מאפשר לשחוט שחיטת חולין – דברים יב'.

 

רפורמה של יאשיהו.
ריכוז פולחן בירושלים בתמורה להיתר שחיטת חולין. בספר דברים רציונליזציה של האמונה של שכינת אלוהים בבית: הוא משכן את שמו במקום הנבחר, זה לא הוא עצמו. ובספר מלכים מדובר כבר על ירושלים כמקום הנבחר. בשמות כה', ח' מדובר על מקום משכנו של אלוהים, ואילו בדברים כו', ב', מדובר על לפני אלוהים. בספר דברים אין זכר לכרובים ולכפורת.

 

 

התיאולוגיה של המקדש בירושלים:

"ה' הכין שמש בשמים, ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים" מלכים א', יב', יג'.
לעומת זאת בחלקים כב'-נג' של אותו פרק יש רציונליזציה של המקדש וזה נתחבר כנראה יותר מאוחר בתקופת גלות בבל. בית המקדש הוא מקום תפילה, אין זכר לעבודת קורבנות.
"
ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת". פסוק ל'.
"
התפללו אליך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם, העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך" – מלכים א', ח', מח'.
ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים – ישעיהו נו', ז'.
ה' שוכן בציון, מכאן אנחנו מבינים את חזונות יחזקאל, חזון ההקדשה של יאשיהו, חזיונות הנביאים. ספרות מזמורית, חייבים להראות לפני ה'. מי שנכנס לחצרות בית ה' נפגש באל חי, תהלים פד', ג'.


מי שזכה לכך הוא כולו געגועים וכיסופים:
"
נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה', לבי ובשרי ירננו אל אל חי".
"
גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה, את מזבחותיך ה' צבאות, מלכי ואלוהי". תהילים פד', ד'.
"
אלוהים אלי, אתה אשחרך, צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועיף, בלי מים, כן בקדש חזיתיך, לראות עזך וכבודך". תהילים סג', ב', ג'.
במקדש מוצא אדם מחסה ומקלט מפני אויבים ורודפים, במקדש הוא מבקש תשועה ממחלה, במקדש הוא שופך לפני אלוהים את לבו בשעת מצוקה, שם מתאספים בימי בצורת, בימי רעב ומלחמה. יש חוויה קיבוצית של תפילה בציבור העולה מהמזמורים:
"
הללו את שם ה', הלו עבדי ה', שעומדים בבית ה', בחצרות בית אלהינו" תהילים קל"ה א', ב'
חוויה אנתרופומורפיות: "אחת שאלתי מאת ה', אותה אבקש, שבתי בבית ה', כל ימי חיי, לחזות בנעם ה', ולבקר בהיכלו". תהילים כז', ד'.
רק חסידים זוכים להשתתף בבית ה'.
"
ה' מי יגור באהלך, מי ישכן בהר קדשך". תהילים טו', א'.
"
הולך תמים ופעל צדק ודובר אמת בלבבו. לא רגל על לשנו ולא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו. נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימר כספו לא נתן בנשך ושחד על נקי לא לקח, עושה אלה לא ימוט לעולם". תהילים טו', ב', ה'.
מי ישעה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו? כד', ג'.
"
נקי כפיים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו, ולא נשבע למרמה, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלוהי ישעו". תהילים כד' ה', ד'.
במזמור עג' לא מבין השואל את הצלחת הרשעים, עד שהוא מגיע למקדש:
"
עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם". עג', יז'.

שאלת צידוק הדין לא נפתרה, אך היא מאבדת מחומרתה משחש המשורר את הטעם האמיתי של החיים, היינו את קרבתו האינטימית ואת הדרכתו התמידית של אלוהים, הצלחת הרשעים נטולת חשיבות ומשמעות לעומת החיים האמיתיים שהיה לו חלק בהם, וכעת הוא צועד בביטחון מוחלט בדרכי החיים, שכן אלוהים עמו.
והעיקר, החוויה הפולחנית הטליטורגית של קרבת אלוהים שהייתה אצלו לתחושת חיים, הפכה אצלו לשליחות חברתית, לחיוב כלפי הזולת, היינו לבשר לעולם את מלאכות ה', את מעשיו, את תשועתו. תחושת שליחות זו משותפת למזמור זה, למזמורי עניים וחולים ולמזמורי תודה שונים של אנשים אשר חזו בגופם ובנפשם את תשועת ה'.

 

אחרית הימים בזמן שיבת ציון.
ישעיהו השני נו', ו' ז', "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך, והיה לך ה' לאור עולם ואלוהיך לתפארתך. לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף, כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך".
נד'. יא'. "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח וכל גבולך לאבני חפץ".

 

 

מלכי ישראל והמקדש בירושלים:


בימי אחז נבנתה כנראה עלית לגג ועל הגג עמדו מזבחות לעבודת כוכבים ומזלות לפי המסורת המסופוטמית וגם זו של הנבטים, במגילת ישעיה מקומראן כתוב: במעלות עלית אחז וגם במלכים ב', כ', יא'.
בימי מנשה הוצב פסל אשרה במקדש, וייתכן שאף ארון הקודש הוצא מהמקדש, הפך את בית המקדש למקדש אלוהים אחרים. העם מתגעגע לארון כפי שמופיע בירמיהו ג' טז': "והיה כי תרבו ופריתם בארץ בימים ההמה נאם ה', לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה עב ולא יזכרו בו ולא יפקודו ולא יעשה עוד."
מאז הארון נעלם ולא מוזכר לא ברשימת של הבבלים, לא בחזון יחזקאל. שמא תרם העלם הארון בימי מנשה להתפתחות התיאולוגיה החדשה של בעל ספר דברים ועורך ספר מלכים שעל פיה אין ה' יושב במקדש אלא שמו בלבד נקרא עליו.
מנשה בונה מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות המקדש.
במסופוטמיה האלים אכלו ושתו ואף קיימו חיי אישות ומשפחה בתוך בתיהם או מקדשיהם. כלי המקדש הם כלי בית: מנורה, שולחן, מזבח. הכרובים הם כסא. "אשרי יושבי ביתך.. "


בבבל: ערי הקודש ניפור ובבל נקראו מרכז השמים והארץ. בית יסוד השמים והארץ. בחגים שבמקדשים דיקלמו את סיפור הבריאה בליווי פעולות סמליות מאגיות המסמנות את השתתפות כל אחד ואחד במלחמתו של מרדוך. גם בדלפי נחשב המקדש לטבור העולם, מרכז העולם, באוגרית הבעל שוכן בהר צפון. במקום שבו חלם יעקוב את החלום נאמר "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים".
בראשית כח' יז'. המקדש הוא שער השמים וזה דומה למושג של הבבלים על שער האלים אנו ואנלי. למילה המקראית סולם משמעות מיוחדת שאלו הם המדרגות של הזיגורות.
יחזקאל בן בוזי מהחוג הכוהני שבירושלים נותן ביטוי לתפישה שאלוהים שוכן פיזית בבית במקדש. כבוד ה' הוא דבר מוחשי, מקרוב יש לו דמות כמראה אדם, ויחזקאל רואה את הכבוד יוצא מן הבית לפני החורבן וחוזר אליו כשהוא הולך להיבנות. יחזקאל מג'. ב', ד'.

 

מבנה בית המקדש בירושלים.


הוא היה בנוי מבחוץ אבן שלמה ולא מסותת. כמו המזבח הקדום. התיאור בספר דברי הימים שונה מעט מספר מלכים, בדברי הימים מופיעה פרוכת כמו במשכן, וכן כרובים מפותחים על קירות ההיכל, ציפוי קירות האולם בזהב, וציפוי ההיכל באבן יקרה לתפארת, דברים שאין להם איזכור במלכים. שני חדרי הבית היו מוקפים יציע וצלעות.

הכרובים המצויירים בדביר הם אלו ששומרים על הדרך לגן עדן. במקדשים בימי קדם היו דמויות מיתולוגיות שמילאו תפקידים של שמירה, הלבנון, מקום הארזים, היה מקום מושב האלים. ככל שנכנסים יותר אל המקומות המקודשים יש יותר חומרים יקרים ומלאכתם מתוחכמת יותר. בחוץ נחושבת, בהיכל זהב, מזבח זהב מארז, כרובים מעץ שמן.
שני עמודים עליהם יתכן שנכתבו כתובות הקדשה.

היה את הים, וזה אולי חיקוי לים הקדמון, שהרי האלוהים שוכן בתוך הים, יש לנו את העתקת המושב האלוהי מלבנון מהטבע לתוך ירושלים. המים באחרית הימים יצאו ממקום הים במקדש.
הכיורות היו מיכלי מים ניידים ששימשו בטקסי טיהור מסופוטמיים רבים, על פי רוב לטיהור בני אדם, פסלי אלים או מבנים או לרחיצת נתחי בשר לקורבן.

בזמן החלפת הלחמים , ארוחת האל, הכוהנים היו כנראה מזמרים ומשתמשים בכלי שמופיע בתנך בתור מזמרות.

בתוך קודש הקודשים עמדו שני כרובים ענקיים והם שימשו ככסאו של ה'. מתחת לכנפיהם הפרושות עמד ארון הברית, לפי מסורת מסופטמית לשים בריתות מתחת לרגי האלים במקדשים. ייתכן שלא היו כרובים על הכפורת.

 

 

 

קראו מאמרים על ירושלים היהודית

רמת רחל - סיפורה של עתליה

מסתרי המקדש 1

מסתרי המקדש 2

קבלה בירושלים

תצפית גגות בדגש קבלה בירושלים

 

 

מאמרים על ירושלים - לחצו לקישור

מקומות בירושלים

סודות ירושלים

היסטוריה ירושלים

כנסיות ירושלים

ירושלים היהודית

ירושלים המוסלמית

ירושלים הנוצרית

הר הזיתים

הר ציון

הרובע הארמני

ספר באבן 

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics