לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

התגלות הר סיני.

ההתגלות הדתית החשובה ביותר בתולדות ישראל, ואולי גם בתולדות האנושות, היא התגלות אלוהים בהר סיני ומתן תורה. משה עולה אל ההר למשך ארבעים יום ומה שהוא מקבל זה חוקים ומצוות, ובעיקר הוראות בנייה של משכן, בכדי שאלוהים יוכל לשכון בין בני אדם ולכוון דרכיהם. (מכאן שבתיאור בניית המשכן והמקדש צריך להיות חבוי הסוד של איך אלוהים יכול לשכון בין בני אדם). מי שדוחף את משה להעלות להר סיני זה יתרו – כהן מדין, הוא גם זה שמשיא לו את בתו, הבן של משה הוא הנימול הראשון ויש בזה כעין חזרה לזמנו של אברהם וחידוש הברית.


עשרת הדיברות:

מה אומרות בעצם עשרת הדיברות?

אני אלוהים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני
לא תעשה פסל וכל תמונה כי אלוהים הוא קנאי
לא תישבע באלוהים לשווא.

כל אלו חוקים הקשורים לאלוהים האומרים בעצם שאלוהים הוא אחד.

זכור את יום השבת לקודשו.
כבד את אביך ואת אימך.

שני חוקים אלו אומרים ל"זכור" ול"כבד".

לא תרצח,
לא תנאף,
לא תגנוב.
לא תענה ברעך עד שקר (לא תשקר),
לא תחמוד.

אלו חוקים בין אדם לחברו.

 

אז בעצם החוקים הם:

לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תשקר
לא תחמוד

כבד את אביך ואימך
זכור את יום השבת לקדשו

אלוהים הוא אחד יחיד ומיוחד:
אני אלוהים, לא יהיה אלוהים אחרים
לא תעשה פסל
לא תישא שם אלוהים לשווא

אלו החוקים, והם כלליים ואוניברסאליים. החוקים נקראים בספר התנ"ך בשם "דברים".
לאחר מכן באים "משפטים" שהם פירוט המעשה הדתי, הקורבן והתפילה. 


מעבר מתרבות מאגית לתרבות מיסטית:

בשנת 3300 לפני הספירה מתחילה באופן רשמי התרבות המצרית, עם איחוד שני הממלכות על ידי המלך מנס. זו תרבות דתית מאד שבה הפרעה הוא התגלמות האל וכל הממלכה מכוונת לעבודת האלים. האלים הם בעלי הופעה ממשית וחלק מחיי היומיום. אחד הגילויים של הדבקות הדתית הוא בניית הפירמידות.

באותה תקופה מתחילה תרבות עתיקה נוספת בארם נהריים. במקביל למצרים שמאמניה באלוהות ירח, במקום אלוהות שמש. 

ציוויליזציות עתיקות מתקיימות ברצף כשאחת מחליפה את השנייה. בשנת 2100 לספירה עולה לגדולה הממלכה הבבלית ובראשה מלך אגדי בשם חמורבי המביא מהשמיים אוסף חוקים . מעט מאוחר יותר (יש אומרים מאה שנה ויש האומרים שלוש מאות שנה) פונה יהוה אל אברהם שגר אז באור כשדים ואומר לו: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחות האדמה."
אברהם עובר את הפרת ויוצא לדרך חדשה, הדרך העברית.

 

התרבות היהודית הראשונה היא תרבות האבות: אברהם יצחק ויעקב. שיש אומרים שהסיפורים עליהם הם סמליים. בסופו של דבר יורדים בני ישראל למצרים וגרים שם ארבע מאות שנה, כנראה שחלק מהזמן כבני חורין וחלק כעבדים.

לפי רוב החוקרים בסביבות 1400 לפני הספירה, בשלהי זמן שלטונו של רעמסס השני, מתרחשת יציאת מצרים. בני ישראל בהנהגת משה יוצאים למדבר ומקבלים קוד חוקים חדש, תרבות חדשה, עומק של דת חדשה, שלא הייתה כמוה עד אז בעולם העתיק.

 

במה הייתה שונה ההתגלות היהודית החדשה מהדת של מצרים והעולם הקדום?

 

באופן כללי ניתן לומר שהדת המצרית והדתות הקדומות האחרות היו דתות מאגיות שמשפיעות על האדם מבחוץ, בעוד שהדת היהודית הייתה צריכה להיות דת מיסטית שבאה מבפנים, קול פנימי.

הדתות הקדומות האחרות אמרו לאדם מה לעשות, כיוונו את חייו, הדת היהודית שמה דגש על מה לא לעשות: שבע מעשר הדיברות הם מה לא לעשות ואלו שאומרים מה כן לעשות: כבד את אביך ואת אימך, אני יהוה אלהיך, שמור את יום השבת. הם מצוות כלליות.

דבר זה השאיר חופש לאדם לקבוע את דרכו בחיים בעצמו וכיוון את היהודים כלפי מחשבה ויוזמה עצמאיים.

רואים נושא זה בבירור בהבדל בין היהדות לנצרות בנושא שבין אדם לחברו. הנצרות אומרת: עשה לחברך את מה שתרצה שיעשו לך. ואילו היהדות אומרת: אל תעשה לחברך מה שאתה לא רוצה שיעשו לך. נראה שאין הבדל בין שני הדברים, אך למעשה יש ביניהם עולם ומלואו.

 

האלוהים של ישראל הוא נסתר, לא נראה, חבוי, אי אפשר להשיג את מהותו. ושמו: "אהיה אשר אהיה"

 

מצרים הייתה ההתגלות הדתית של העולם העתיק בהא הידיעה. חברה שמבוססת רובה ככולה על תחושה דתית עמוקה, כשהחיים בעולם הזה הם רק מבוא לחיים בעולם הבא. פרעה היה התגלמות האל ובסיסה של אותה חברה. זו הייתה תרבות של מקדשים, קברים המכינים את האדם לקראת החיים הבאים, ובתוך כך המצבות המרשימות ביותר בעולם, הלא הם הפירמידות. כל החיים כוונו לעבר מטרה אחת – הנצחת הפרעה והבטחת קיומו לאחר המוות בתחילה. ובהמשך - הבטחת המשך הקיום של האינדיבידואל.

במצרים לאלים היו תפקידים שונים והם היו קשורים לכוחות הטבע. אוסיריס, הירוק, היה אל הצמחייה, וסימל את התחדשות הצמחים, אך באותה מידה היה גם אל השאול ואל החיים לאחר המוות. רע היה אל השמש אך באותה מידה גם עיקרון האור, אמון קשור לנסתר.

התרבות המצרית החלה כרגש דתי גבוהה, אלא שעם הזמן התדרדרה לכדי הערצת כשפים והחומרי, שדרכו הרוחני התבטא. לדוגמא: אם היה עקרון רוחני שקראו לו אנוביס – שמירת המתים, הרי שעם הזמן זה התפתח להערצת תנים. אם היה עקרון אימהי שקראו לו "חתותר", הרי שעם הזמן זה התפתח לפולחן פרות (ומכאן עגל הזהב).
נכון שהרוחני מופיע דרך החומרי, אלא שהתרבות המצרית נפרדה מהמקור ונשארה רק עם ההופעה. המקדשים נהיו חשובים יותר ממה שהם ייצגו.

מצרים הייתה תרבות שבה הבלתי אפשרי היה אפשרי, ארץ של קסמים, שבה העולמות הלא נראים היו ממשיים, אלא שהמצרים שכחו, בשל כך, שהם רק בני אדם ונתונים לאותם חוקים כמו כל דבר אחר בטבע.

האלוהים הגדול, אלוהי הטבע, יהוה, דאג להזכיר להם זאת דרך משרתו - משה.

 

הפרעה צריך היה להיות סמל לשלטון רוחני אך נהיה סמל לשלטון ארצי. משה, הנווד חסר הכול, החליף אותו כסמל לשלטון הרוחני.

 

הדת של מצרים והעולם העתיק כולו הייתה דת מאגית, התגלות הדתית של אלוהים למשה בהר סיני היא מיסטית, ההתגלות של האלוהים השוכן בתוך האדם, ולא מחוצה לו, ולכן נאמר: "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". אין צורך יותר במקדשי מצרים, אלא רק בהתנהגות מוסרית נאותה, כפי שבאה לידי ביטוי בציווי עשרת הדברות. 

 

קראו את המאמרים הבאים - לחצו לקישור

מיסטיקה עברית קדומה

מסתרי המקדש א

מסתרי המקדש ב

קבלה בירושלים

ברית בין הבתרים

דברי הנביאים

יהדות דת משתנה

התגלות הר סיני

מדיטציה וקבלה

בראשית

בית שני

הארי הקדוש

בסוד לוויתן

חסידות

משמעות האותיות

תצפית גגות


 


 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics