לפרטים נוספים: 1-700-50-9992

בית המקדש כשער למציאות אחרת

 

המקדש הישראלי איננו גדול במידותיו, לא כמו המקדשים המצריים בתבי ובמקומות אחרים, בהם אדם עובר מחדש לחדר ובכל חדר יש השפעה אחרת, הקשורה לחלק אחר בגוף האדם או ביקום (ראה מאמר של לוביץ על המקדש בלוקסור - לחצו כאן).
המקדש הישראלי הוא די סינגולרי ו"משעמם", ולכן, בכדי שיוכל להכיל את עומק ההשפעה על סביבותיו צריכה הייתה להתרחש בתוכו המרה של אנרגיה, תהליך שהוא כמו חור שחור שלוקח אותך מיקום אחד ומעביר אותך ליקום אחר, מעין מכונת זמן מודרנית. בכדי שהמקדש יהיה משמעותי צריך היה להתרחש בתוך קודש הקודשים ה"נס" של המרת המציאות הארצית במציאות אחרת. שינוי המימד והזמן
, היפוך אוקטווה.


שינוי אוקטווה – הנהגת העיגול אל מול הנהגת הישר

לפי הקבלה (כתבי הארי) בבריאת העולם נוצרו שתי בחינות של הנהגה: הנהגת העיגולים והנהגת היושר. "הנהגת העגולים ענינה הנהגה כללית, בה הכל מתנהל בשוויון. דוגמא לכך היא הנהגת הטבע. לעומתה הנהגת היושר ענינה הנהגת הפרטים, שהיא הנהגת השכר והעונש של העולם הזה. הנהגת התורה כיום הנה הנהגת היושר, בעוד שהנהגת העולם לעתיד לבא תהיה הנהגת העגולים. אולם ישנם מצבים בהם מתגלה הנהגת העגולים אף בעולם הזה." (מתוך אורו של המקדש של מקובר).

העיגול תכונתו הוא שלמות, השמש עגולה, הירח עגול, כדור הארץ עגול, החיים הם עגולים. הכל חוזר למקום שממנו הוא בא, והרוח שלנו שבא מאלוהים שואף לחזור אליו. האדם נפל מגן העדן והוא שואף לחזור אליו. הנהגת העיגולים הנה עץ החיים. החלק העגול של העץ, הצמרת העגולה.

לעומתה הנהגת היושר קשורה לעץ הדעת. עץ הדעת תכונתו היא הידיעה של טוב ורע. טוב ורע מחלקים את העולם לשניים, בעקבותיהם באים גם כל שאר החלוקות, כן ולא, שחור ולבן, וכו'... קו ישר תכונתו היא שהוא מחלק את העולם לשניים, לימין ולשמאל. האדם בנוי כך שיצעד קדימה ויחלק תוך כדי כך את העולם לשניים. המבט שלנו מופנה לכיוון אחד בלבד, קדימה. אנחנו צריכים להתקדם קדימה בחיים תוך כדי חלוקת העולם לטוב ורע, לנכון ולא נכון בשבילנו, לעשה ולא תעשה, כמו המצוות של עשרת הדברות. כל מהותה של מוסריות האנושית היא לעשות טוב ולהימנע מרע, אלא שהאדם צריך להבדיל ביניהם וזה קשה לעיתים. הקו הישר הוא, אולי, הגזע שעליו הצמרת העגולה של עץ החיים נשענת.

 

בית המקדש, מכל מקום, היה בנוי כולו מקווים ישרים. מכאן שחיצוניותו של המקדש עניינה הייה הנהגת היושר. ואכן חיצוניותו של המקדש הייתה קשורה לחוקי התורה ולפולחן התורה, שהרי שם היו מקריבים את הקורבנות, עולים לרגל, מקריאים את התורה. אולם פנימיותו של המקדש, אני משער, הייתה קשורה להנהגת העיגולים. לעולם שנמצא בממד אחר.

המעבר לממד זה נסתייע על ידי כמה דברים: ראשית: מיקומו של המקדש, וקודש הקודשים במיוחד, הוא באמצעו של עיגול מושלם: נאמר על ירושלים שהרים סביב לה, פסגת המוריה נמצאת, אכן, במרכזו של קער. בנוסף לכך, אם מחברים את חתכי חיבורי שמונה הפסגות של ההרים שמסביב להר הבית, הרי שהם נפגשים בנקודה המדויקת של אבן השתייה, ולא עוד אלא שהזויות בן החתכים שוות פחות או יותר.

שנית: בעולם שלנו, שבו שולטת הנהגת היושר, כל דבר מביא בהכרח וקשור להפוך שלו:

אין טוב בלי רע, אין שחור בלי לבן, וכו'... כפי שראינו מקודם: מאמץ פיזי ממוקד ומרוכז, אם הוא בא מהמקום הנכון, יכול להוביל להופעת השראה. בניית בית המקדש הייתה מעין מאמץ פיזי מרוכז כזה, שהביא, בעזרת ידע גבוה ששימש בתהליך הבנייה, למעבר להנהגה האחרת, ההפוכה מהנהגת היושר, להנהגת העיגולים.

 

 


עבודת המקדש בירושלים.

המקדש היה מכוון כלפי זריחת השמש, ועבודת המקדש הייתה לפי זריחת השמש. כשהאירו קרני השמש על הדלתות התפלל כל העם את תפילת שמע. "שמע ישראל ה אלוהנו ה אחד. ואהבת את יהוה אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווה היום על לבבך, ושננתם לבניך ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך, וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך". לפי פרשנים קריאת שמע מחברת מחדש, בבוקר, את הנפש עם הגוף, והיא עושה זאת דרך חלקים שונים בגוף. הפסוק הראשון בברכה מתייחס לראש (שמע ישראל), השני לחזה (על לבבך), השלישי לבטן (ושיננתם), והרביעי לרגליים (בלכתך בדרך). את אותה חלוקה של חלקים בגוף אנו מוצאים גם בבית המקדש. יש לנו כאן עיקרון של בריאה שמתייחס לחלקים השונים של גוף האדם, הן האנרגטיים והן הפיזיים, המופיע גם במקדשים המצריים, המקדש הוא מיקרו קוסמוס של הבריאה.

גם מקדשים במצרים היו בנויים על עקרונות של המערכת האנושית, שמהותה היא חיבור של גוף ורוח, ועל ידי כך כל הנכנס אליהם היה זוכה למתנת ההשפעה של חיבור בין גוף לרוח. המקדש המצרי בלוקסור, למשל, ביטא את דמות האדם השלם המצרי, שגולם, במידה רבה, על ידי פרעה.

 

המקדש בירושלים מבטא התערבות אלוהית על פני האדמה. הכוהנים אומרים בתפילת הבוקר במקדש את ברכת הכוהנים: "יברכך ה וישמרך. יאר יהוה פניו אליך ויחונך. ישא יהוה פניו אליך וישם לך שלום." מברכים בעזרתה ממדרגות המקדש את כל העם, ולמעשה הם מעבירים דרכם את הברכה של אלוהים. זאת פעם ראשונה שאלוהים, בוקר, בוקר, מתערב בענייני העולם הזה ומברך, נותן אנרגיה, למאמיניו. ההשתתפות בתפילה מאפשרת למאמינים להתחבר לעצמם, וכן להתחבר לאנרגיה המיוחדת של כל יום. (על פי פרשנים שלושת פסוקי ברכת הכוהנים הם כנגד שלושה אבות: אברהם יצחק ויעקוב, שהם כנגד שלוש מידות: חסד, גבורה, תפארת.)

ללווים היה תפקיד של מנגנים בבית המקדש, כל בוקר במקביל לתפילה הם שרו וניגנו את מזמור אותו היום, השירה הייתה מלוות בנגינה על כמה כלי נגינה, ולהם, כמובן, גם משמעות סמלית. לנבל היו עשרים ושתיים מיתרים שסימלו את עשרים ושתיים האותיות של השפה העברית. ללירה היו שבעה מיתרים שסימלו את שבעה ימי הבריאה או שבעה גרמי השמיים.

התלבושות של הכוהנים בבית המקדש (הגדולים) היו אפוד, חושן, מצנפת, כתר, גלימה, סינור. על החושן היו אותיות שהיו נדלקות באופן מיוחד בכדי לתת תשובות בעניינים לאומיים. הכתר היה כנראה רצועה מסביב לראש ועליה המילים: קדש ליהוה. על שתי הכתפיים היו שני אבנים ואליהם שמות השבטים, גם על החושן היו שמות השבטים. בתחתית הגלימה של הכהן היו מחוברים פעמונים קטנים ורימונים.


העבודה היומית בבית המקדש בירושלים:

הכוהנים היו קמים מוקדם בבוקר מתרחצים ולובשים את הגלימות שלהם. הם היו עושים סיבוב בחצר לוודא שהכל במקום ושהשומרים לא ישנים, מטילים גורל לגבי תפקידי היום. מנקים את הפחמים והגחלים מהמדורה של הלילה על המזבח, מכינים את המזבח החדש. מטהרים טקסית, מביאים את הכלים הנחוצים לפולחן אותו היום, מביאים את החיות לקורבן, פותחים את המקדש בצורה מיוחדת (תמיד מבפנים). השומר על המגדל היה מזהה קרני שמש ראשונות ומכריז "ברקאי" זה היה האות לתחילת הפולחן. הלוויים היו תופשים את מקומם על הבמה לפני המקדש ביחד עם כלי הנגינה שלהם. כוהן אחד היה משמיע גונג בכניסה למקדש ושאר הכוהנים היוו ממהרים להיכנס ולשטח עצמם לפני קודש הקודשים. כשפתחו את דלתות ההיכל זה היה הסימן להתחיל את השחיטה של הקורבן היומי. לאחר השחיטה היו אוספים את הדם בכלים טקסים, מביאים אותו למזבח ושופכים אותו על פינותיו, לעיתים התיזו על הפינה ולעיתים שפכו על הבסיס. השוחטים עשו זאת תמיד עם הגב לשמש והפנים להיכל, נאמר גם שפתיחת הדלתות נשמעה עד יריחו. הכוהנים היו מביאים את חלקי החיות ואת הנסך ושאר החפצים הפולחניים של התמיד אל המזבח. חלק היו זורקים את חלקי החיות אל האש, חלק היו מבצעים את נסך היין, וחלק מגישים את מנחות האוכל. בזמן שקרני השמש היו מאירות את דלת הכניסה היו כולם קוראים את קריאת שמע. בתקופת בית שני הייתה תלויה על הפתח מנורה שנקראה המנורה של המלכה הלנה. מנורה זו נצצה עם קרני שמש ראשונות, והניצוצות שלה נראו בכל העיר, מסמנים את הרגע הנכון להתחיל בקריאת שמע.

באמצע טקס התמיד היו הכוהנים מתאספים בחדר האבן המסותת וקוראים את קריאת שמע, קריאת שמע נלוותה תמיד לחזרה על עשרת הדברות. בתנ"ך מופיעה קריאת שמע לאחר עשרת הדברות ומתייחסת אליהם. כל בוקר כוהן היה ניגש אל המנורה ומחליף את השמן, מדליק מחדש את הפתילים. המנורה סמלה את האור שהמקדש מאיר לעולם. כל בוקר וערב שלושה כוהנים העלו קטורת במזבח הקטורת. לקראת סוף הטקס נעמדו הכוהנים על מדרגות ההיכל ובירכו את כל העם בברכת הכוהנים. חמשת הכוהנים שטיפלו במנורה ובמזבח הקטורת עמדו לפני השאר ובצד דרום באוחזם חמישה כלים, שאר הכוהנים הרימו ידיהם בברכה המקובלת, הכוהן הגדול הרים ידיו לא יותר מגובה החושן.

בזמן שכוהן גדול שפך את נסך היין, כוהן גדול אחר הרים מטפחת וזה היה סימן ללוויים לתקוע בחצוצרות ולצלצל בפעמונים, הם ניגנו בנבלים ולירות והחלו לשיר את שיר היום, בהפסקות שבשירה החצוצרות תקעו שוב והאנשים שצפו בטקס השתחוו לפני המקדש.

פעם בשבוע החליפו את הלחם שבמקדש (לחם הפנים) לפי האגדה גם לאחר שבוע הלחם היה חם וטרי כאילו יצא מהתנור זה עתה. את הלחם שיצא היו אוכלים הכוהנים שבמשמרת.

ליד המקדש, צופה אל החצר, הייתה את הלשכה של הסנהדרין.

 

המקדש הוא משהו חי שקורת בו הדרמה האלוהית, המיסטריות של ההשתתפות בפעולה של האל. דרמה זו קרתה בזמני החגים, ובמיוחד בשלושת הרגלים, ובמיוחד ביום הכיפור.

 

 

בנה וזה יגיע – נקודות מעניינות בבניית המקדש בירושלים

מסופר בתנ"ך שכשגמרו לבנות את המקדש, לאחר שהכניסו את ארון הקודש פנימה, וכל הכלים היו במקומם, לאחר שהקטירו קטורת ופצחו בשירת הודיה לאלוהים, ירד ענן אלוהים ומילא את הבית: "בצאת הכוהנים מן הקודש והענן מלא את בית יהוה ולא יכלו הכוהנים לעמוד ולשרת מפני הענן כי מלא כבוד יהוה את בית יהוה" מלכים א' ,ז', יא'.

 

הבה וננסה לבדוק מה היה בתהליך הבנייה שאפשר את הדבר הזה:

את כלי הקודש , כלי הנחושת, כלי המתכות, בבית המקדש, את הים, שני העמודים, המכונות והכיורים, עשרה חירם אבו אביף מצור, בן אישה אלמנה (סמלי), שהוא מלא ב"חוכמה תבונה ודעת". לפי ספר דברי הימים חירם הוא איש חכם יודע בינה, והוא עושה ב"נחושת, בזהב ובכסף, בברזל, באבנים ובעצים, בארגמן בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פתוח ולחשב כל מחשבת.."

בזמן בניית המשכן, היה צריך אדם בעל שעור קומה כמו בצלאל בכדי לבנות את הכלים, אדם שמלא ב"רוח אלוהים בחכמה ובתבונה ובדעת..", כך גם במעשה בניית המקדש, היה צריך אנשים בעלי תכונות מיוחדות בכדי שיבנו את הכלים והמקדש בצורה הנכונה, יוצקים לתוך תהליך הבנייה את הדבר הנכון. על מלאכת הבניה ניצח חירם מצור. שלמה המלך נבחר, בגלל מידותיו, להיות זה שיעשה את מלאכת הבנייה ולא דויד אביו. קודם כל מפני שהוא היה איש של שלום, כפי שנרמז בשמו, ושנית מפני שתכונתו של שלמה הייתה שהוא היה מלא בחוכמה ודעת. תכונה זו הגיעה אליו בזכות חסדו של האלוהים שניתן לו עקב מבחן שהוא עבר. במבחן זה אלוהים שואל אותו לבקשתו: שלמה מבקש תבונה בכדי לשפוט את העם. אלוהים מרוצה מאד מהתשובה של שלמה מפני שהוא איננו מבקש דברים בשביל עצמו, (חיים ארוכים, נקמות מאויביו, וכו'.) אלא מבקש למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ולשם כך הוא מודה בצורך שלו לקבל עזרה מאלוהיו, שזה ראשית חוכמה. ואכן, החוכמה ניתנת לו, חוכמה שלא היה לאיש לפניו ולא יהיה לאיש אחוריו. "ויתן אלוהים חכמה לשלמה ותבונה הרבה מאד ורוחב לב כחול אשר על שפת הים, ותרבה חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים, ויחכם מכל האדם..." מלכים א', ה', ט'.

שלמה, עקב כך, הוא זה העושה את הכלים שבתוך בית יהוה, את מזבח הזהב ואת השולחן עליו לחם הפנים, ואת המנורות: "חמש מימין וחמש משמאל פני הדביר, והסיפות והמזמרות והזרקות והכפות והמחתות זהב סגור והפותות לדלתות הבית הפנימי לקודש הקדשים לדתי הבית להיכל זהב".

שלמה בונה את הבית מתוך הסכמה אלוהית, הסכמה שלא ניתנה לדויד אביו, הסכמה שכוללת גם את התנאי ששלמה וצאצאיו אחריו ישמרו את החוקים המשפטים והמצוות האלוהיים, ואז אלוהים ישכון בתוך הבית ולא יעזוב אותו. הבית נבנה ללא ברזל בתוכו, וקול ברזל גם לא נשמע בהר הבית בזמן העבודה. הבית נבנה בעזרת כוח העבודה הישראלי ובעזרתו של חירם מלך צור, ובניצוחו של חירם אבו אביף. לטקס חניכת הבית מזמין שלמה את כל זקני ישראל ויחדיו, יחד עם הכוהנים והלווים, הם זובחים זבח ומביאים את ארון הקודש ואת אוצרות המשכן לתוך המקדש.

 

רק אז, לאחר שכל המלאכה גמורה, השלום שורר בארץ ויש שיתוף פעולה של כל האומה במאמץ האדיר הזה. רק אז, לאחר שנעשים הטקסים הנכונים, מוקרבים קורבנות, ולפי דברי הימים הלווים והמשוררים עומדים מ"מזרח למזבח ועימהם מאה ועשרים כוהנים מחצררים בחצוצרות", וכל העם זובח זבחים אין מספר ומתקהל מסביב. רק אז כשכולם משמיעים "קול אחד להלל ולהודות ליהוה וכהרים קול בחצוצרות ובמצלתים ובכלי השיר ובהלל ליהוה כי טוב כי לעולם חסדו". רק אז לאחר עבודת האומנות העצומה, יצירת המחשבת של הפרוכת והעיטורים, יצירת שני כרובים מעץ זית מצופים זהב, יצירת הים והמכונות והמזבח במעבה האדמה בכיכר הירדן, בניית הבית מאבני גזית מושלמות ללא שמיעת קול מכוש וברזל. רק אז, לאחר שבע שנים של כל העבודה המאומצת הזו, יורד ענן אלוהים על הבית וכבוד אלוהים ממלא את בית אלוהים.

ואכן, אלוהים לא יכול שלא להגיב למאמץ האדיר הזה שבוצע בלב שלם ומתוך כוונה טובה. כי זו היא תכונתו של האלוהים, שהוא מגיב למאמציהם ותחינותיהם של בני האדם. ובנאום חנוכת הבית היפה שנושא שלמה הוא מדגיש את תכונתו של אלוהים הזאת, ואת תפקידו של בית אלוהים כממלא תפקיד בדינמיקה הזאת: שלמה עומד לפני מזבח יהוה נגד כל קהל ישראל ופורש את כפיו לשמים, לשמים דווקא ולא אל הבית שזה עתה גמרו לבנות. והוא אומר לאלוהים ולכל העם ששומע: אתה אלוהים נמצא בשמים, לא בבית שגמרנו לבנות זה עתה, אלא שאנחנו מבקשים שעיניך יהיו פתוחות אל הבית הזה, ל"שמוע את התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה". הבית הוא רק אמצעי לשמוע את תפילותיהם של בני האדם, ואלוהים, ממקום "שבתך אל השמים", שומע וסולח.

 

אומר שלמה: "את אשר יחטא איש לרעהו" – "אתה תשמע השמים ועשית ושפטת". "בהנגף עמך" – אתה תשמע השמים וסלחת". בהעצר השמים ולא יהיה מטר כי יחטאו" – "אתה תשמע השמים וסלחת".

"רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל... כל נגע כל מחלה, כל תפילה כל תחינה..." – אתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש ככל דרכיו.."

שלמה מוסיף ואומר דבר מפתיע: "גם אל הנכרי" – "אתה תשמע השמים מקום שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי"

ולבסוף הוא מסביר: "כי יחטאו לך כי אין אדם אשר לא יחטא..." - "והתפללו לך דרך ארצם אשר נתתה לאבותם העיר אשר בחרת והבית אשר בנית לשמך, ושמעת השמים מכון שבתך את תפילתם ואת תחינתם ועשית משפטם, וסלחת לעמך..."

 

הבית הוא אמצעי להגיע דרכו לאלוהים לעורר רחמי אלוהים על חטאי בני האדם. בבית שוכנים, אולי, ליבו ועיניו ואוזניו של אלוהים, אך לא אלוהים עצמו. והתכונה המרכזית הנזכרת בקשר לבית היא תכונת הכפרה והסליחה. מכאן חשיבות הקרבת הקורבנות. מכאן חשיבותו של הבית ביום הכיפורים, שזה היום היחיד בשנה שבו הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ומבצע למעשה את הטהרה של הבית שמאפשרת לו להמשיך ולעבוד ולהיות סוכנו של האלוהים לשמיעה לכפרה ולסליחת עוונות, כל השנה.

ואכן , לאחר התפילה הזאת של שלמה נראה אליו אלוהים בשנית, בגבעון, ואומר לו: "שמעתי את תפילתך ואת תחינתך אשר התחננתה לפני הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם והיו עיני וליבי שם כל הימים...."

 

 

מעשה הבנייה, המאמץ והאמונה הקשורה לכך, היו כעין מעשה תפילה ותחינה אדיר של כל העם היהודי - ישראלי שאפשר את התגובה של האלוהים ואת ירידת כבודו לשכון במקדש. מרגע זה והלאה היה הבית מקום של אפשרות לשטח תפילה ובקשה לפני האלוהים, מקום של תווך להגיע אל האלוהים, מקום שבו ידעת שיש אוזן כרויה, מקום שבו החסד האלוהי הוא בהישג יד, אלא שצריך להושיט את היד ולבקש...

ועד ימינו, משמש הכותל המערבי, שריד של בית המקדש, מעין מקום כזה שדרכו ניתן לשטח תפילות ותחינות לפני האלוהים והאלוהים נענה, או לפחות שומע.

 

השיעור שניתן ללמוד מסיפור המקדש, להבנתי, הוא שבכדי שאלוהים יגיב ויבוא לשכון בתוכנו, אדם צריך לבנות מקדש. זה לא חייב להיות מקדש פיזי, אלא שקודם לבניית המקדש צריך שיהיו באדם התכונות המתאימות וראשונה להם היא החוכמה, ואתה גם אהבת שלום והשלמות והכוונה הנכונה.

המקדש שניתן לבנות בימינו איננו מקדש של אבן וזהב, אלא מקדש של אישיותו של האדם בפנים, שמתבטאת, בין השאר, בפעולות בעולם החיצון. הזמנים שבהם העולם החיצון היה בו תכונה מגית של היות מושפע מנוכחות האלוהים חלפו עברו מהעולם. עתה האלוהים, עד להודעה חדשה, יכול להופיע רק בתוך האדם, ולא בחוץ. אין עוד הרי סיני שעליהם יורד ענן כבוד, וארון קודש שכל הנוגע בו מת, יש יחד עם זאת תפילה, תחינה, ולב נקי שהיו בימי קדם וישנם גם עכשיו.

לאחר שאדם בונה את המבנה המתאים בתוכו, כאז, כן היום, החסד האלוהי, כבוד אלוהים, לא יכול שלא להגיע ולשכון בתוכו. כל עוד התכונות הללו נשארות, אדם נשאר מקושר, אלוהים שומע לתחינתו ותפילתו וסולח לחטאותיו, שהרי מתוקף היותנו בני אדם איננו מושלמים, והדרך לאלוהים פירושה היות מושלם, מושלם בתוקף החסד האלוהי ולא בתוקף עצמך, שזאת, כפי שאמרנו, היא ראשית חוכמה.

 

 


היכן שכנה ושוכנת לה השכינה:

השכינה ליוותה את בני ישראל בצאתם ממצרים, והיא כענן ביום וכעמוד אש בלילה, היא חגה לה מסביב לארון הברית, נותנת לו מכוחו, ובסוף התרצתה ועברה להתגורר בבית מיוחד שבנה לה שלמה בבירתו החדשה – ירושלים.

מבנה המקדש נבנה כדגם למבנה הגוף האנושי. גוף שהוא מבנה המכיל בתוכו, גם הוא, ניצוץ אלוהי. בהקבלה לגוף האדם, קודש הקודשים הנו הראש, מקום מושב הרוח. ה"היכל" הוא הגוף: החזה והבטן, והאביזרים השונים שבו הם האיברים הפנימיים. האולם הוא אזור האגן, שני העמודים בועז ויכין הם הרגליים, ואילו הלשכות שמסביב להיכל ולדביר, שלא הזכרנו אותם קודם, הם הכתפיים והידיים.

בראש האנושי יש חלקים שונים, ואם המקדש כולו הוא גוף האדם, הרי שהקיר המערבי של קודש הקודשים הוא הקודקוד של הראש.

כשנחרב בית המקדש נשאר עומד על תלו הכותל המערבי שלו, זאת אומרת הקיר המערבי של הדביר, שהרי הדביר היה בחלק המערבי של הבניין. לפי האגדה השכינה נשארה שוכנת בכותל זה. (וזה מקור קדושת הכותל המערבי שהיה במקור הכותל המערבי של הדביר והמקדש ולא הכותל המערבי של רחבת הר הבית שנתקדש בטעות רק באלף שנה האחרונות).

 

ההסבר של המקדש כדגם של הגוף האנושי נותן לנו מבט חדש על אגדה זו: החלק שנשאר עומד הוא החלק המזוהה עם הראש, או יותר מדויק, עם החלק העליון של הראש והחלל שמעליו. חלל זה הוא מקום משכן ההילה אצל הקדושים, מקום משכן הכיפה אצל הדתיים. אם יש מקום בגוף האנושי ששם מתאים שהשכינה תישאר, הלא זה המקום הזה. ואכן שם היא נשארה, תלויה לה מעל לראשנו, מחכה לרגע שבו הגוף יהיה מוכן מחדש לקבל אותה לתוכו, שאז יתמזגו חזרה הרוח והחומר.

המבנה של המקדש מושווה לבגדים של הכוהן הגדול. אזור הכותל המערבי של קודש הקודשים הוא אזור הכתר שהיה לובש הכוהן על מצחו.

 

הראש האנושי, לפי הקדמונים, חולק לשניים: האזור שעד הרקות, המצח, ואחורי הראש, אזור שהוא בצורת גביע (הגביע הקדוש), נחשב לאזור אחד. זה היה האזור של הפנים, האזור של המסכות. האזור שמעל אזור זה שהוא בצורת חצי כדור פחוס, אזור הפדחת, נחשב לאזור שני. בין שני האזורים מפריד לבוש טקסי - סרט או עטרה. מעל הקו ההפרדה מופיעים הכובעים השונים, כמו למשל במצרים.

גם במצרים שימשו מקדשים כמייצגים את הגוף האנושי (ראה ספרו של לוביץ על המקדש בלוקסור), קודש הקודשים סימל את הראש, אלא שרק את החלק התחתון שלו. החלק של הפדחת נשאר מחוץ לקודש הקודשים, גבול המקדש היה גבול סרט המצח של הראש. אזור הפדחת נחשב כאזור האינדיבידואלי באדם, ואילו אזור הגביע נחשב כאזור הקדום, המחובר באופן קמאי, ראשוני, עם האלוהים, ללא החלוקה בין טוב לרע. מעבר לסרט המצח, מעבר לקיר המערבי של קודש הקודשים, היה פעמים רבות במקדשים מצרים את מקום ה"אוזן השומעת" של האלוהים, מקדש קטן המופנה אל קודש הקודשים, ודרכו ניתן לקבל ולשמוע את דברו של האל, פעמים רבות דבר אל זה היה דרך כוהן שהתחבא בקירות הבית והעביר דבר אורקל דרכו אל המאמינים, מתרגם את השפעות קודש הקודשים שמעברו השני של הקיר.

 

מעניין שעניין זה של "האוזן השומעת" נשאר גם כיום בצורתו של הכותל המערבי, והוא נרמז גם בברכת חנוכת הבית של שלמה.

ובכן השכינה שכנה לה בבין שני הכרובים שעל הארון, אך משנעלם הארון, ונחרב בית המקדש, עברה היא להתגורר בקיר המערבי של קודש הקודשים, מחכה ליום שבו ייכון המקדש מחדש.

 

קראו מאמרים על ירושלים היהודית - לחצו לקישור

רמת רחל - סיפורה של עתליה

מסתרי המקדש 1

מסתרי המקדש 2

קבלה בירושלים

תצפית גגות בדגש קבלה בירושלים

 

מאמרים על ירושלים - לחצו לקישור

מקומות בירושלים

סודות ירושלים

היסטוריה ירושלים

כנסיות ירושלים

ירושלים היהודית

ירושלים המוסלמית

ירושלים הנוצרית

הר הזיתים

הר ציון

הרובע הארמני

ספר באבן 

 

 
הרשמו לרשימת התפוצה שלנו
Web Analytics